|
|
||||||||||||
|
||||||||||||
|
|
|
||||||||||||||||||
אורי דושי דרך האמנות מאת: דורון פולק / אוצר אביב 2007 עבודותיו של האמן אורי דושי המוצגות באתר זה מראות את מגוון עבודותיו מהשנים האחרונות. מעטים הם האמנים הטוטאליים רבי הכישרון הרב והמקיף, הכישרון המגוון, המשתרע על כל כך הרבה תחומים שונים ומשלימים זה את זה – כמו אורי דושי. קשה למצוא אמנים יוצרים השולטים ברזי הציור והצילום, שולחים ידם במלאכות המוסיקה והקומפוזיציה, משלבים אמנות מולטימדיה מתקדמת המוצאת את ביטוייה ביצירות וידיאו ארט ובפיסול תעשייתי מסיבי. שליטתו הבלתי מסויגת בכל ענפי האמנות הללו, ויותר מכך – אפשרויותיו המקוריות לשלב ביניהן ולהפיק מהן יחידה אחת שלמה הופכים את מסלול יצירתו לייחודי ואחר. עבודתו של אורי דושי אינה מתחמת את עצמה אל גבולות הסטודיו הפרטי שלו - אלא יוצאת החוצה - אל נחלתו של הציבור - מוצאת לה את מקומה באתרים פתוחים בהם מתארחים עוברים ושבים, אנשי הקהילה המצויים במקום, כולל כאלה שאינם מכירים כלל מוזיאונים וגלריות. אמנותו מתקבלת באהדה במקביל – הן במוסדות לאמנות הפורמאליים כמו בגלריות ובמרכזי האמנות בהם הוא פועל, אך כך גם באתרי העסקים והתעשייה בהן היא מופיעות יצירותיו לבקרים ובעשרות אתרי הציבור בהן מוצבות עבודותיו דרך קבע. שילובי סגנונות עבודתו, המתמזגים בדרך כלל זה בזה והבונים באופן טבעי את תהליכי יצירתו מתווים את דרכו הייחודית בנפתוליה של האמנות הכול כך אישית שלו. מזה שני עשורים מתחקר אורי דושי את מקורותיה של האמנות - תוך שהוא מסתקרן ומתנסה כל פעם מחדש - בסגנון בלתי מוכר, בטכניקה אחרת הקיימת בשוק, בשיטות יצירה אמנותית הזרות לו. בדרכו האישית חסרת פשרות הוא מתעקש להצטרף וליצור בז'אנרים אמנותיים בראשיתיים עבורו, מתגרה ובאופן פרובוקטיבי לגעת ולאמץ תהליכי ייצור טכניים מקצועיים, לומד אותם ומאמץ אותם לחיקו. יש הרבה העזה ואפילו חוצפה – לעיתים נאיבית משהו – בהתמודדותו של אורי דושי עם האתגרים הבלתי אפשריים כמעט, שהוא שם לפניו. ואולי, אולי בדרכו זו, מונח המפתח להבנת הצלחתו הרבה בעת האחרונה בשדה האמנות הציבורית הישראלית ובמחוזות התצוגה הבינלאומית - אותה פוקדות יצירותיו בעשור האחרון. אולי בהחלטה האמיצה והאישית שקיבל על עצמו , ההחלטה ללכת קדימה למרות הקשיים, למרות אילוצי הסצנה האמנותית האופנתית והביקורות האפשריות, למרות כל אלה, הוא בשלו, עושה את זה, ואפילו מצליח. אורי דושי יוצר בקצב בלתי אפשרי. עובד בכל המדיומים כולם, בעת ובעונה אחת, יוצר עשרות ציורים רבי ממד ועתירי צבעים וצורות בזה אחר זה, מפסל יצירות קטנות ממד ולצידן מפיק פסלי סביבה מונומנטאליים. במקביל הוא מצלם אלפי דימויים בסטודיו הפרטי שלו ומחוצה לו ובנוסף מרבה לצלם סרטי וידיאו ניסיוניים - אותם הוא עורך לבדו והופך ליצירות וידיאו-ארט המשתתפות בפסטיבלי אמנות בארץ ומחוצה לה. יש בעבודתו אובססיביות רבה, יש תשוקה אותנטית לעשות, ליצור, להמציא, לחשוף, להראות ולקבל תגובות מהקהל, באשר הוא. השאלה המרתקת והתלויה באוויר המקום הנה - מה הוא המניע האמיתי – מהו הדחף היצירתי חסר הרסן היוצר את הקצב הבלתי מובן הזה של פרץ היצירה המגוון של אורי דושי. בספרו "תולדות הציור המודרני" מפרט הרברט ריד את מאפייניו של הציור המודרני על סמליו ומרכיביו, תוהה ובוחן את הבדלי הסגנון האקספרסיוניסטי לעומתו של הקורה בתחומי הציור המופשט. בליל הסגנונות ושפות היצירה במאה העשרים בלבלו לדעתו את היוצרות, במידה מסוימת, מקשים מאד על יכולות ההבחנה האובייקטיביים ב"אמנות הנכונה", ב"אמנות האמיתית", ומאידך, מאפשר ליוצרים עצמאיים לקבוע להם מסלול משלהם. במאמרו הוא כותב: "חילופים הדדיים מתרחשים ללא הרף בין המציאותי והעל-מציאותי, בין הדמות והמושג, ויש סולם אינסופי של צורות המתמסמסות ונהיות חסרות דמות. אולם אל לנו לטעות ולראות את חסר-העיצוב כחסר- צורה. ההבחנה היא בין הצורות שיש להן משמעות – ומשמעות זאת אפשר שתהיה חיותית, מאגית או הרמונית – לבין צורות נטולות-משמעות. אולם בעינה עומדת השאלה: לגבי מי? שאלה זו נושאת בחובה את כל בעיות הקומוניקציה, הקשר ההדדי, שהיא אולי בעיית הבעיות הניצבת בפני האמן המודרני. תכופות מאשימים את האמנות המודרנית בסובייקטיביות יתרה, באינדיבידואליות מופרזת, בביטחון עצמי ובאמונה עצית מוגזמים. האקספרסיוניזם עצמו ניתן להאשימו כפעילות שדבר אין לה עם האמנות, במובן המדויק של מילה זו. מאז ומתמיד הייתה האמנות תהליך של המרה והגשמה, של יצירת דברים בעלי קיום בלתי תלוי, "ארצי".
בעניינו של אורי דושי מקבלים הדברים הללו משמעות מיוחדת. ראשית כניסתו אל עולם האמנות הפלסטית הייתה עם יצירות הפוטוקולאז' שיצר. לפני כחמש עשרה שנה החל דושי, שעד אז עסק במוסיקה, ליצור ציורים גדולי ממד ומלאי צבעים מבהיקים בהם הוא שילב עשרות חלקי צילומים אישים. העבודות היו מדהימות הן בביצוען הישיר, החזק והדינאמי, והן בנאיביות הישירה, שפרצה מליבו של האמן. אורי דושי היה חדור אומץ אמנותי לשלב בין צילומי אתרים תעשייתיים, שנותרו ריקים ואילמים קודם להריסתם ושאותם החליט לתעד בציוריו, יחד עם עשרות תצלומים של מפרטי נוף תעשייתי אפוקליפטי שצילם בעצמו. את צילומיו אלה שיקע במאגרי צבע השמן, שילב והטמיע זה בזה עד להתהוותה של ישות אמנותית אחת, מדהימה באפקט החזותי שלה. עבודתו בלבלה במידה מסוימת את הצופים בה, לא אחת נשמעה תגובה בלתי ברורה מכיוונם של אנשי המקצוע, שלא ידעו במדויק למה לשייך את האמנות החדשה הזו. התערוכה הראשונה הוצגה בחלל מסחרי תעשייתי בדרום תל אביב והיצירות הוארו באמצעות נורות ניידות שמוקמו על עמודי תאורה. האירוע עצמו, הגלריה האחרת והשונה הזו, היוו את הפריצה אל קריירה, שמראש הוגדרה בקריטריונים "אחרים", מראש, כוונה לתשומת ליבו של קהל רחב ככול הניתן, ביקשה להיות מוצגת לכל בני האדם, גם אם הם אינם בעלי "הכשרה מקצועית" להבנת האמנות. בעניין זה, מעירה באותו הספר "תולדות האמנות המודרנית", חנה ארנדט: "ארציות מהותית של האמן איננה עשויה להשתנות אפילו אם תופסת "אמנות חסרת אובייקט" את מקום תיאור הדברים. האמן, בין אם הוא צייר ובין אם פסל, משורר או מוסיקאי, יוצר חפצים ארציים, ואין לה להמחשה זו שום דבר משותף עם הפעילות האקספרסיוניסטית, שהיא מפוקפקת, ומכל מקום ודאי שאיננה אמנות. "אמנות אקספרסיוניסטית" היא ביטוי המכיל דבר והיפוכו, מה שאין כן הביטוי "אמנות מופשטת". אולי כאן המקום להבין ולתפוס את החירות שקיבל על עצמו אורי דושי לייצג בעצמו את תובנות אמנותו, להמציא את הז'אנר בו הוא רוצה ליצור, וראות דרך משקפיו היצירתיים, להקרין החוצה אלינו הצופים את התרשמותו הנבנית מחדש תוך כדי בניית יצירותיו. נופי עבודותיו של אורי דושי נוצרו על ידיו בדרך אחרת, שונה בתכלית ממה שהם נראים באופן ישיר וברור לקהל. פירוק הדימוי והשלמתו מחדש על ידי האמן תוך כדי תוספת של רקעים וצבעים הנובעים ממאגרי הרגש האישיים שלו, אלה יצרו עבודה חדשה, בהחלט שאינה אקספרסיוניסטית "רגילה", על פי הקודים המוכרים והמקובלים. במידה מסוימת מזכירים תהליכי יצירתו את הציטוט המופיע בספר על עבודתו של ג'קסון פולק. מטרתו של צייר כמו ג'קסון פולוק איננה בראש וראשונה אקספרסיוניסטית – לדבריו "יש לו לציור חיים משלו". הציור קיים כחפץ, כעצם, ואינו תלוי כלל ברגשותיו הסובייקטיביים של האמן. אנו, הצופים, מגיבים על "ההרמוניה הצרופה" שבו בצורה הרגשית המתאימה – אולם הציור אינו "מביע" רגשות אלה אלא פשוט מעוררם, ומן הבחינה הזאת הריהו עוד עצם מעצמי העולם, חסר פניות-אישיות ממש כתפוח או כהר." המשך עבודתו של אורי דושי על ציוריו גדולי הממד הייתה בעצם סוג של פיתוח אותם פוטוקולאז'ים ענקיים לציורי נוף ואווירה, שתורגמו מעתה לשפת המחשב, הוגדלו והוקטנו על פי הצורך, הודפסו על בדי קנבס – מעבר מהעבודה הקלאסית המוקדמת של אורי דושי, שבוצעה עד כה על גבי משטחי דיקט ועץ תעשייתי. המעבר אל בד הקנבס בישר מעבר אל יצירה מוקפדת יותר מצד אחד – אך גם מעבר ליצור ויצירה מסיביים ומקיפים יותר בגודל ובפורמט מן העבר השני. אורי דושי נמשך תמיד לאתרי תעשייה ענקיים, נופים פוטוריסטיים במידת מה, מכונות ענקיות, אולמות עצומים המכילים תנועות ומרחבי עשייה רבי דמיון. ההתרשמות האישית שלו הייתה ממקומות בהם רבה היצירה והעשייה האמיתית, מקומות בהם עבדו פועלים במרץ עבודה פיזית, מקומות של דם, יזע ואפילו דמעות. אורי דושי מתרשם באופן רומנטי ממקומות אלו ומחליט להטביע את רישומו בהנצחתו את תהליכי היצירה הללו. בהמשך באות בזה אחרי זה יצירות אמנות הממשיכות את סדרת ציורי מפעל יצהר הישן בנחלת יצחק. בעוד שאל מפעל יצהר מגיע דושי בשיטוטיו לחיפוש אתרי תעשייה ההולכים ונעלמים, אל יתר המקומות הוא מגיע באמצעות הזמנות ייעודיות שהוא מקבל לבוא וליצור עבודות אמנות "מטעם" המקום. ההבדל בין העבודות הנוצרות מעכשיו נראה גלוי לעין. בעבודות הראשונות של סדרת מפעלי יצהר וסדרות המשתלה שלו - הוא משלב רקדניות המחוללות בינות להריסות. מעין עולם ישן שנעלם וממולו עולם דינאמי צעיר הפורץ באנרגיה של יצירה אמנותית. בעבודות החדשות לעומת זאת, הוא מקפיד ומשתדל לתעד בדרכו האמנותית את נופי המקום על כל מפרטיהם בהם הוא משלב את הגורם האנושי במקום, בדרך כלל את עובדי המפעל או החברה. במקביל הוא ממשיך ליצור ציורי נוף משולבי צילום של תחנות רכבת, של רובעי עיר הנעלמת מן העין, של דמויות הלקוחות מן הסרטים. "אמות המידה של האמן עצמו אינן אלא תחושת ההשתחררות שלו עצמו, וכל אותם ערכים אסתטיים אשר אפשר שמצויים הם במלאכת האמנות – ערכים של יופי או של חיות – אינם אלא ילידי המקרה, ומכל מקום אין סימן לחיפוש שיטתי אחריהם". אני בוחר להמשיך ולצטט את הרברט ריד, הממשיך וכותב בסוף מאמרו – "בסיום ספרו של קולינגיווד "עקרונות האמנות", ספר שבו היטיב להגדיר יותר מכל אדם אחר בן דורו את תווי-אופייה האמיתיים של החוויה הקרויה בפינו "אמנות", ציין המחבר שיש עוד תכונה נוספת שאותה לא מנה קודם, הכרח הוא לה לאמנות שתהיה נבואית. "האמן חייב להתנבא לא במובן של הגדת עתידות, אלא במובן זה שעליו לומר לקהלו מהו המתרחש בחדרי ליבם, וזאת למרות הסיכון שיעורר בהם טינה וזעם עליו. תפקידו כאמן לשאת קולו ברמה, מתוך ליבו, אפס, אין עליו לבטא את צפונותיו שלו, כטענת התיאוריה האינדיבידואליסטית של האמנות. כדובר קהילתו, עליו לגלות את צפונותיהם של האנשים שבקרבם הוא חי. הסיבה לכך שזקוקים הם לו היא – שאין קהילת אדם היודעת אל נכון את המתרחש בחדרי ליבם של חבריה. ואין אם לה מי שיגיד זאת, משלה היא את עצמה בנושא האחד, שהבורות בו פירושה מוות. האמנות היא התרופה הניתנת ביד הקהילה לגרוע ממחלות הרוח – שחיתותה של החברה." זהו סודו של אורי דושי. הוא תוקף ביצירתו באמפטיה בלתי מובנת לפעמים, נופים ואתרים כלליים היכולים להיות מאומצים על ידי כל אחד מן הצופים שינכס אותם לעצמו – נופים המעוררים אצלנו זיכרון, עושים את העבודה אצלנו בתוככי ליבנו, עובדים על הרגש עמוק יותר וחזק יותר מאשר על השכל. ציוריו של אורי דושי קשורים למה שיש לנו להגיד על עצמנו כפרטים וכחברה, יותר מאשר המודגש על ידיו כאמן כ"חוויותיו האישיות" – אותן הוא מעביר אלינו באמנותו.
יצירות הוידיאו ארט של אורי דושי עבודות הוידיאו ארט של אורי דושי משיקות אך בו בזמן גם מתרחקות מהמונח המקובל והמוכר של ז'אנר זה. כמו בכל תחומי יצירתו, גם כאן, השכיל דושי ליצור קוו מאד אישי מקורי ומיוחד בעבודותיו. בראש וראשונה, כמוסיקאי, הוא מנצל את המדיום לשילוב מוסיקה מקורית משלו. עבודתו אינה מסתפקת בקומפוזיציות טריוויאליות הנעשות באמצעות המחשב אלא הוא יוצא החוצה ומקליט קולות טבע עלומים, רעשים של רוחות וגורמי טבע, צלילי אורבאניים של עיר עם רחובות וכבישים הומים , צלילים של מכונות תעשייתיות, צלילים ווקאליים מופשטים ועוד. אלה מתורגמים בעבודותיו לדימוים וחזיונות מפעימים. עיקר סרטיו עוקבים אחרי סצנות תיאטרון ותנועה שיוזמת בת זוגתו לחיים אורלי דושי – כוריאוגרפית רבת יצירתיות בפני עצמה. סצנות אימפרוביזציה אלה נערכו בחיק הטבע, בתוך בריכות מים, בתוך מבנים חצי הרוסים, מרביתם הושלמו בעבודה מדוקדקת בסטודיו המשותף שלהם בעין שריד. בהמשך יצא אורי דושי אל מחוזות המופשט ופיתח סרטים בהם שולט הקו, שפת הגוף הבלתי מזוהה, הצבעים הופכים לצבעי מכונה מונו כרומטיים בהם מורגשת התערבותו כצייר וכצלם. בסדרה זו הוא מתקרב אף לעיצוב דמויות התלת ממד, שיתפתחו בהמשך לפסלי דמות – צלליות מתכת מרהיבות. בנוסף הלכו והתפתחו בעולם הוידיאו של אורי דושי בעת האחרונה סדרות של סרטי תיאטרון המושפעים מאד מסצנות של סרטים קלאסיים ידועים – עבודות שנהפכו ליצירות עצמאות חזקות מבע העומדות בזכות עצמן. התיעוד הראשון של קבוצת הרקדניות החל למעלה מפני עשר שנים בה יצרה קבוצת המחוללות על שרידי מבנה מפעל יצהר שנהרס בנחלת יצחק בפאתי תל-אביב. הייתה זו ההתנסות הראשונה בתיעוד דמויות הנעות במתחם והופכות לאובייקטים של תמונות הקולאז' של דושי. בהמשך צילם סדרות רבות של סרטים בתוך מבנה מכון המים בגבעתיים, המשיך בסדרות של "ארבעת היסודות" בשיתוף דורון פולק על גבעת החול בתל מונד, בחופי הרצלייה ובמכתש רמון. בכל הסדרות הקפיד אורי לקחת זוויות תיאטרליות במיוחד, השתדל לשמור על עצמאות היוצרים בתנועה ואימץ לעצמו מקטעים של מפרטים אותם הלך ופיתח בסרטיו. חלק מתוך הסרטים שופר באמצעות טכניקת המחשב, חלק מהם עבר הסבה של הכפלות, חלקם שולב בתרגום חופשי עם יצירות הדו ממד. לאט לאט החלו יצירות הוידיאו לקבל תווית טיפוסית מבית היוצר של אורי דושי. מעניינת במיוחד הליכתו של אורי דושי על ציר קבוע הנוטה מצד אחד לפיתוח הצד התיאטרלי של משתתפי סרטיו. מאידך, הוא נמשך מאד לפתח את הסרטים מבחינה ויזואלית כצייר וצלם או אז יתמקד לא אחת במבני הצורה ובשפת הגוף – בה הוא לוקח את הדימוי וצורתו ומתעכב פחות על נרטיב התנועה וההקשר החללי של היצירה. שילובי ההתמקדות האלה, לפעמים באותו סרט עצמו, יוצרים מתח דרמטי, חריף ומטעין ההופך לנכס טיפוסי ויצירתי משלו. אלמנט בולט אצל אורי דושי ממשיך ומהווה נרטיב מתווה לכל עבודותיו בוידיאו ארט הוא הצורך להמשיך, לעקוב ולפתח את הצד היפה בחיים, את הצד האסטטי הראוי להתייחסות ולהערצה. היופי וממדיו הנאים של העולם, הטבע והתנהגותו היצירתית של האדם הם עקרונות מנחים במעקב אחרי עבודתו של אורי דושי. יש לו צורך אישי בהתייחסות אל היפה, תוך שהוא בוחן ובודק ביצירותיו את מרכיביו של מאפייני עולם זה. גדעון עפרת, תיאורטיקן האמנות, כותב באחרית דבר לספרו "דפוסי היופי": "למדתי שהאמנות בוראת את דפוסי היופי, שהדפוסים משתנים בקצב התפתחותה של האמנות וכי אמות המידה ליופי תמצאנה במקום בו נמצא את התיאוריות של סגנונות האמנות... היופי הוא מין רוח רפאים, הבלתי נראה של הנראה,...ושמא הצדק עם אלברכט דירר, שכתב כבר ב-1512 משפט שמצאתיו מוגדל על קיר ה"גראנד פאלה" בתערוכת דירר "אבל מהו היופי המוחלט, מזאת אתעלם, איש אינו יודע אם אין הוא אלוהים..." בעקבות מילים אלה - ניתן לומר על הקשרי יצירותיו של אורי דושי, כי עצם היצירה והעבודות הרבות העוסקות ביופי ובאסטטיקה , עצם התהוותן, יוצרת קיים ואמנותי חדש ברצף גילויי היופי של העולם. אורי דושי אינו פוחד לעסוק באסתטי, בנהדר וברומם - וקו זה מלמד רבות על אופי בניית סרטי הוידיאו שלו. סדרה סרטי וידיאו ארט בולטת, שחשוב להזכרה, הנה סדרת יצירות צילומי הגוף הנשי בתנועה, שיצר עם אורלי דושי. סדרה זו יוצרת דיאלוג עם הכוריאוגרפית האמריקאית המהוללת מרתה גרהם. הייתה זו גרהם שיצרה מונחים חדשים בתחומי התנועה לעולם המחול המודרני. ייחודה היה בשבירת הקודים הקלאסיים של הריקוד. שפת הגוף שניבטה מיצירותיה האוונגרדיסטיות רמזה על צורות חדשות, לעיתים אינן מחמיאות לגוף הרקדנים שלה. אחד הדימויים המופלאים של גרהם היה צילום הרקדנים - שגופם עוטה בדים המתוחים לאורכו ורוחבו. בסרטיהם של הזוג דושי נע הגוף העטוי בבד מתוח – מעין שרוול המכסה את כל הגוף - אל מול הרוח ויוצר מרקם אסתטי מפעים המורכב מתנועה ועמדה סטטית נייחת המשתלבות זו בזו. סרטי הגוף כללו את מרקם הדיאלוגים התנועתיים עם האמנית רותם ריטוב, את הריקודים בחיק הטבע, בתוככי עמוד בחשמל, ואת העבודה שבוצעה אל מול שלט החוצות על גדות כביש איילון ברמת גן. סרטי הוידיאו של אורי דושי עסקו תמיד בחיים, בסביבה בה אנו נמצאים, במקטעים הקטנים שלהם - שלא תמיד ניתן לראותם אם לא עוצרים לרגע ומתעכבים במבט נוסף עליהם. חלקן של יצירות הוידיאו דומה לעבודות קולנוע ישנות, עבודות קלאסיות שנחרטות בזיכרון. פיסול בדו-ממד על פי אורי דושי. בשנים האחרונות לוקח אורי דושי השראה רבה מציוריו שלו עצמו והופך רבות מן הדמויות המאכלסות את היצירות לפסלי ברזל דו ממדיים. עבודותיו של אורי דושי עוסקות בהנצחתן של דמויות אנושיות, בדרך כלל הנטולות מאפיזודות יומיומיות, וההופכות לפסלים גדולים, לעיתים הם מתנשאים אל על לגובה של חמישה מטר ויותר. הקהל הרחב אוהב ומזדהה עם דמויותיו של אורי דושי, במיוחד אהודה סדרת הדמויות הקוראות ספר, פסלים אמפטיים המציגים זקן או זקנה הישובים על גבי מושב ושקועים בקריאת ספר. הפסלים הללו נוצרו בסדרות קטנות ממד המיועדות להצבה בבית, ואולם מאוחר יותר, הם תורגמו ליצירות חוץ והם מוצבים ברחבי הערים. עיקר ייחודן של סדרות אלה נעוץ, כאמור, בהזדהותם של העוברים ושבים עמם, בהיותם של הפסלים מובנים וקלים להתחברותם של כלל הצופים בהם. המעבר אל הפיסול הביא את היוצר לחשיבה אמנותית בממדים חדשים אליהם לא היה מורגל קודם לכן. בימים אלה מותקנת סדרת של למעלה מעשרים יצירות פיסול מונומנטאליות בירושלים, סדרה הכוללת קבוצה של דמויות ברזל ה"מלוות" את הנהגים על הכביש. היותו של אורי דושי יוצר, המנהל בפתיחות דיאלוג עם הסביבה, ובעיקר עם תושביה, הפך אותו ליוצר פופולארי בתחומי הפיסול הסביבתי. סדרה אחרת של פסלים ייחודיים יצר דושי להצבה במשרדי חברות ומפעלי תעשייה. עבודת אלה נעשות במיוחד ובאמצעות הזמנה ישירה של בעלי המקום. פסל ייחודי מברזל המורכב מקבוצת דמויות הנעות ממקום למקום משמש כמחיצת קיר במשרדי הנהלת חברת ההיי-טק "אג'ילנט" בתל-אביב. סדרת פסלים נוספת נרכשה על ידי חברת הברוקרים "אלטשולר" – חברה המתמקדת בפרויקטים אקולוגיים ירוקים. מגמת הצבת הפסלים במשרדי החברה באה להציג עמדה חיובית ואוהדת לקהילה הסובבת וללקוחות החבריה וספקיה. אורי דושי מפתח את סדרות הפיסול שלו ומידי עת מוסיף על הקיים סדרה נוספת של פסלי דמות חדשים. פסליו הדו ממדיים של אורי דושי מעלים מידי פעם תהייה לגבי התרשמותם והבנתם של הצופים את היצירות הממדיות הללו, הדומות מצד אחד להצללות המופיעות בציורים, ומאידך, מאחר והן עשויות ברזל מסיבי הן נחשבות לפסלים, ובכך משתייכות למדיום שונה בעל חוקיות אמנותית שונה. שאלה זו הנה רחבה יותר ומתייחסת להבנת ענף הפיסול בכלל ועמדתו מול הציור והצילום. בספרו "יסודות בהבנת האמנות" כותב הרברט ריד: " הקשר הנוצר בין הצופה ובין הפסל שונה במהותו מן הקשר הנוצר בינו לבין הציור, משום הנפח הממשי, התלת ממדי, שמעמידות היצירות הפיסוליות בחלל. הפיסול הפיגורטיבי במיטבו יכול להפיח רוח חיים בחומר שממנו נוצר, ואפילו פסלים מופשטים עשויים להשרות עלינו אווירה קסומה. עם זאת עלינו להבדיל בין תגובתנו זו לבין מודעותו לצורות הביטוי הגלומות בפיסול. אם לא נתן את דעתנו במלואה על שפתו הצורנית של האמן אנו עשויים, דווקא משום תגובתנו הבלתי אמצעית, להתייחס ליצירה הפיסולית כאל דבר מובן מאליו, ואז תיפגמנה גם תפישתנו את מהותה האמיתית וגם הנאתנו ממנה". עמדה זו מתייחסת אם כך, אל הפיסול כתלת ממד, ואינה כוללת סוג של פיסול דו ממדי. יחד עם זאת מוסכם, כי הדברים נכונים בתכלית לגבי מדיום הפיסול בכלל והשוואתו לציורים. למעשה, הדברים מתארים די במדויק את התהליך שעבר אורי דושי מהציור הכלוא במסגרתו ובפורמטים המוגבלים שלו אל הפיסול הפורץ גבולות, הפיסול המונומנטאלי היוצר נוכחות, שבלתי ניתן לעבור עליו מבלי להגיב לתכניו. לדושי אין כלל בעיה להשתמש באותן דמויות דו ממדיות המוצללות הן בעבודות הציור שלו והן בפסליו. נהפוך הוא, יש קשר בין הדימויים בשתי שפות האמנות הללו וקשר זה יוצר גשר הפורץ את גבולות המדיום. החיבור הייחודי באמת הנוצר על ידי אורי דושי בין המדיומים השונים נעשה בעבודות האודיו שלו – ביצירות הוידאו ארט המצטרפות לסדרה זו, ועושת שימוש גם הן באותן דמויות דו ממדיות. בעבודת הוידאו ארט מניע דושי את דמויותיו והן זזות בתנועה אני מטורית מרשימה. שלוש סדרות עיקריות מרכיבות את פסליו של אורי דושי. הסדרה הראשונה היא של פסלי הפנים הקטן ממדיים. אילו הם פסלי דמות, חלקם לקוחים מהסרטים הקלאסיים, בהם רוכבי האופניים, מפגשי האוהבים תחת המטרייה, הקוראים בספר, הספורטאיות המזנקות אל המים ועוד. פסלים אלה חתוכים בלייזר ונעוצים באבנים טבעיות מסוגננות. הסדרה השנייה עוסקת בפסלי החוץ המוצבים בחוצות הערים ובפארקים השונים. פסלי דו ממד גדולים אלה מעוצבים בצבע המתכת הטבעי שלהם, לעיתם רחוקות הם נצבעים בגוונים בולטים המותאם לשטח. הפרויקטים האחרונים שבהם הוצבו פסלי חוץ גדולי ממד היו בעיר חולון, בפתח תקווה, בירושלים, בגן הפסלים במרכז הרפואי שיבא, בתערוכת החקלאות בגני התערוכה בתל אביב. לסדרות אילו קדמו הפסלים שהוצבו ברחבי העיר גבעתיים, בכניסה למושב עין שריד בשרון ועוד. הסדרה השלישית והייחודית מכולן היא סדרת פסלי הקיר הכוללת מקבצים של דמויות הנעות בסדר אנימאטורי ויוצרות תנועה מרשימה. הפסלים בממד קטן כוללים את פסלי הנערה, המתרחצות, רוכבי האופניים, הלוליין, דמות הגבר עם התיק המשרדי, ודמויות הברנשים הממהרים לדרכם. חלק מהפסלים הוצבו על קיר המרכז הקהילתי כמו בישוב כוכב יאיר. בכל פסליו מדגיש אורי דושי את המוטיב האנושי והוא תמיד שומר על קו של הומור וויטליות מרנינה. הרברט ריד ממשיך וכותב בספרו כי " עד המאה העשרים עסקו הפסלים בעיקר במסה. באותה מהות שכונתה בפי אוגוסט רודן " הגוש".בעצבם פסלים שייעודם דתי, או אנדרטות לזכרם של מאורעות ואישים, או פסלים לעיטור ארמונות וטירות. דעתם של הפסלים הייתה בראש וראשונה לעיצוב הדמות האנושית, דמותו של האדם "נזר הבריאה". הפסלים המודרניים הצליחו להתנתק מהשתעבדותם לדמות האנושית והרחיבו עד מאד את טווח הצורות העומד לרשותם". אורי דושי עשה מהלך הפוך. מצד אחד, הוא מחזיר את העיסוק בפיסול אל הדמויות האנושיות, למרות שאצלו הן אינן דמויות הרואיות – אצלו עוסקים הפסלים בדמויות מחיי היומיום, אלא שהוא עושה זאת בשפה עדכנית, בפיסול ברזל מתכתי תעשייתי, ובתלת ממד – שפה שאינה מוכרת דיה עד כה. מהפוטוקולאז' ההיסטורי אל הציור המשולב והעשוי היטב ציורי הפוטוקולאז' של אורי דושי הנם ציורי שמן עשויים היטב, מצוירים בכישרון בולט לעין וכוללים בתוכם מוטיבים שמקורם בצילום שבצע האמן, לצורכי העבודה. אחרי סדרה של טיולים וסיורים ברחבי אירופה נערם מלאי מרשים של אימג'ים ייחודיים שקלטה עדשת מצלמתו, ואשר יועדו על ידו להיכלל בציוריו במועד מאוחר יותר. חלקן של התמונות שולב בין היתר עם צילומים שערך בישראל. שילובי הנוף הללו היו השלב הראשון בהתהוותו של הקולאז'. בשנת החמישים לישראל, בשנת 1998, עם מלאת לתיאטרון הלאומי "הבימה" שמונים שנה הוזמן אורי דושי לתעד בציור אמנותי את קורותיו של התיאטרון הלאומי. היזמה לפרויקט באה מאלבומה של האמנית דליה פרידלנד, שהוריה היו ממקימי "הבימה" ובהפקתה משותפת עם מוזיאון האמנים הבינלאומי שאותו אני מייצג בישראל. אורי דושי עיצב סדרה של פוטוקולאז'ים מקוריים בשחור לבן ובגווני אפור לבן. בתוך הסדרה נכללו מוטיבים שצולמו בישראל ובפולין מספר שנים קודם לכן. התערוכה נפתחה במוזיאון ארץ ישראל ואחר כך הוצגה במוזיאון בית ראובן בתל-אביב ובחלל "אופרה הליקון" במוסקבה. סדרת הציורים עסקה בהצגות הבימה, באפיון פורטרטים של שחקנים קלאסיים דגולים ובסצנות דרמטיות ממחזות ששולבו בפרקים אותנטיים מקורותיה של הבימה. סדרה מוזמנת זו פתחה פתח לשורה ארוכה של פרויקטים מוזמנים נוספים, שעיצבו את סדרות יצירותיו של אורי דושי. במרכז האמנות החדש שתוכנן במתחם הספרייה בעיר נהרייה כמו גם לרגל חגיגות השמונים של העיר גבעתיים יצר אורי דושי תערוכות שלמות, בהן לקח את השראתו מתצלומים ישנים מארכיון ערים אלה. התערוכות נרכשו על ידי הרשויות המקומיות הללו והן מוצגות בחללים ציבוריים לרווחתם של תושבי המקום. בסדרות הציורים הללו כלל האמן מוטיבים רבים מאז הקמתן של הערים הללו ועד היום. המדיום הזה פתח אפשרויות של פרויקט אמנות אינטראקטיבי, שאפשר מצד אחד לתרום לחזות העיר, ותרם גם מבחינה חינוכית למתן מידע לתושבים על ההיסטוריה המקומית שלהם, מן העבר השני. בנהרייה מוצגת התערוכה על קיר קבע של הספרייה העירונית ובגבעתיים מוצגת התערוכה לאורך קיר מרכזי בעיר. השראה רבה לוקח אורי דושי, כאמור, מסרטי קולנוע מיתיים, מהם הוא לוקח מוטיבים קלאסיים של דמויות ידועות ומשבץ אותן בעבודותיו. סדרה ייחודית של עבודות הוקדשה לסרטים איטלקיים נודעים כמו "הצגת הקולנוע האחרונה" או סרטיו של הבמאי הגאון פרדריקו פליני. לקראת תצוגה מרוכזת שלקחה גלריה פרי מניו יורק, גלריה שהציגה את עבודותיו של אורי דושי בשנים האחרונות במרכז יעבץ בניו יורק- הכין דושי קבוצת עבודות שבהם הופיעו מוטיבים קלאסיים מהתרבות האמריקאית ובהם פסל החירות, גשר ברוקלין ועוד. החיבור עם סמלים וציטוטים מחיי המקום והשעה מתקבלים אצלו בהבנה אמנותית רבה ומאומצים לחיק יצירותיו. יש משהו רענן בשימוש המתורגם שהוא מבצע לסמלים היומיומיים והריאליים שהוא בוחר בהם. רבות מעבודותיו מודפסות כיום על בדי קנבס ועליהן הוא ממשיך ויוצר בצבע. שיטה זו הפכה את עבודותיו לזמינות יותר וקלות יותר לניוד. מדיום זה פתח אפשרויות רבות של עבודה בפורמטים מגוונים. הפוטוקולאז'ים של אורי דושי יצרו שפה אמנותית חדשה בדיוק כמו שיצרו עבודות הפוטוקולאז' הראשונות של האמן הבריטי דיוויד הוקני ושהוצגו לראשונה מעל דפי עיתון האופנה "ווג" בשנות השמונים. באמצעות השילוב בפרטים של "חלקי מציאות" שונים ומגוונים תחת מסגרת תמונה אחת נוצרו אפשרויות של התייחסות לאירועים ומקומות ספציפיים אליהם מתוודע דושי. טכניקה זו הביאה אותו להתמודדות עם מטלות מסחריות רבות עבור חברות עסקים ותעשייה בישראל ובחו"ל. קבוצות עסקיות רבות החלו לפנות אליו בהזמנות של ביצוע ציור ייעודי לחברה – ו"ענף" זה פותח מאד על ידי האמן כחלק מיצירתו האמנותית. מרבית העבודות ברמה אמנותית גבוהה הוצגו בחללי אמנות מוזיאליים. בין החברות המסחריות שפנו אל דושי לבצע יצירות אמנות לאוספיהן היו בנק לאומי, חברת החשמל, מפעלי עלית, להבי ישקר, מפעלי דוקטור פישר, חברת הבנייה רמט, בתי הזיקוק, חברת אג'ינט, טידי סופט, בזק, ועוד. לאחרונה רכשה חברת דן אנד ברדסטריט 800 יצירות אמנות מאורי דושי המיועדות למנכ"לים. במקביל לקריירה הישראלית שלו הציג אורי דושי תערוכות יחיד ברחבי העולם והשתתף בתערוכות קבוצתיות שונות. כבר ב-1994 השתתף בפרויקט האמנות מישראל בגרמניה "דיאלוג" והציג סדרת עבודות ב"גלריה קולר" בבד קיסינגן. התערוכה קבלה את חסות בנק "שפרקסה" גרמניה. שנה אחר כך השתתף בביתן הישראלי בתערוכת "טוייפ" – יריד האמנות הבינלאומי בכיכר "תקסים" באיסטנבול. עבודותיו זכו להתעניינות רבה מצידו של הקהל. בשנת 1995 הוזמן אורי דושי עם קבוצת אמנים ישראלים לתערוכה ב"מוזיאון האמנים" בלודג' פולין ושם בצע עבודת פיסול וציור שעסקה ברכבות. מובן שנושא טעון זה התקבל ברגשות מעורבים על ידי המארחים. שנה מאוחר יותר – בחגיגות החמישים לישראל פתח תערוכת יחיד בחלל "אופרה הליקון" במרכז מוסקבה. מסע נוסף להולנד ואוסטריה הביא לתצוגת יצירותיו בגלריות מובילות בגרץ אוסטריה ובהאג. פרויקטים נוספים של "מוזיאון האמנים" הביאו את תערוכותיו ל"מרכז אורנסנז" ניו יורק, למוזיאון היהודי בגטו בונציה, לתערוכות קבוצתיות בקאסל גרמניה ובעיר לבוק בטקסס. ציוריו של אורי דושי יצרו אהדה ואמפטיה רבה בקרב הקהל ועודדו אותו להמשיך וליצור ציורים חדשים בהשראה חדשה ובפורמטים חדשים. כל אותה העת המשיך להשתתף בפרויקט "בודיס" הבינלאומי שבאמצעותו יצר סדרות של סרטי וידיאו, חלקן מצא ביטוי נוסף ביצירות שהשתתפו בפרויקט "מרקרס" הבינלאומי. אורי דושי אוהב אמנות – הקהל מחזיר אהבה ליצירותיו אהבת אמת כנה של תהליכי היצירה והשראה אמיתית מעבודת אמנות קלאסיות וחדשניות כאחד – מאפיינות את נתיבי מהלכיו של אורי דושי במסתורי האמנות. הוא יוצר בדבקות, יוצר אמנות אישית, אמיתית, אמנות שאינה מתפשרת עם אופנות עדכניות. אורי דושי אוהב ומעריך יופי ואסתטיקה וחש אחריות מקצועית לתרום להוויות אלה בעולם. אורי דושי יוצר דיאלוג עם צופיו, כובש אותם בעליל ומשתף אותם בחוויית היצירה. עבודותיו של אורי דושי הנן עבודות אמנות אסרטיביות, חיוביות, מיועדות לעיניהם של כל בני האדם. יצירותיו המרהיבות הנן ידידותיות ומובנות לקהל הצופים, תורמות למצב רוחו החיובי, וניתן לומר, שהן משקפות השראה חיובית הנשלחת מהאמן אל אוהדיו המשיבים לו האנרגיה חיובית התורמת להמשך יצירתו. מעגל אנרגיה חיובי זה חייב להימשך לתועלת כל בני האדם באשר הם. דורון פולק / אוצר אביב 2007
Selected Exhibitions:
|
||||||||||||||||||
|
Copyright © 2008 Uri Dushy, All rights reserved. |
